"אני ילד מעפן וטיפש. אני שונא את עצמי. אני מכוער. אני אפס מאופס"

אלה היו המילים החוזרות ונשנות של הגור הבכור שלי אז בן 6. כיתה א.

ליבי נשבר.

לכאורה בבי"הס הכל בסדר. מצטיין בחשבון, מהטובים בעברית, יש לו כמה חברים.

אבל משהו בתוך הלב שלו לא שמח. לא בוטח בעצמו. לא רואה בערך הרב שבו.

הפסיק להפגש עם חברים, נמנע מכל סיטוציה, תמיד מפסיד את הרגע ונכנס להתקפי כעס ותחושת כשלון שכלום לא מצליח להזיז אותו משם. בתום ההתקף שונא את עצמו על שהיה בהתקף וכך בעצם סובל פעמיים.

חיפשתי לו פתרון. עזרה.

רציתי משהו מחוץ לקופסא. מחוץ לחדר. משהו עם ערך מוסף. משהו שיסחוף אותו. שיהיה רק שלו.

ידעתי שצריך להגיע אליו מהדלת האחורית מבלי שיחשוד שמתייגים אותו כבעייתי.

את התהליך שהגור התחיל עם אייל במשך שנה וקצת עברנו כשהוא מחכה לזה בקוצר רוח משבוע לשבוע.

האימונים ששילבו אלמנטים פיזיים, עם התנסות באמנויות לחימה וכלי נשק שונים, עם הקשר האישי העמוק שנוצר לו עם אייל, ועם השילוב של מעורבות ההורים- אנחנו, ובעיקר אבא שלו= כל זה ביחד הרים אותו ולימד אותו להסתכל על החיים אחרת.

עם הרבה יותר אמונה, יותר כוח, ותחושת הצלחה מאוד גדולה.

יש משהו שמרגיש לי מאוד אותנטי במקום הזה. חוץ מהלוקיישן המהמם שלו והירוק השופע מסביב, יש משהו בתדר ובצורה שלא מיתיפייף. אלא ככה. אמיתי.

ההתמסרות של אייל אלינו ולגור היתה מוחלטת ולא מובנת מאליה.

בימים של משבר הקשר היה הדוק ומלווה. והדאגה היתה אמיתית. היתה הרגשה שיש לנו הנחיה. שיש מי שמלווה אותנו בתוך הקושי. גם אותנו וגם את הגור.

אני חושבת שבחרתי את המקום הכי מדוייק שיכולתי עבור הגור כשבחרתי בלוחמי האור. ובאותה נשימה גם ברור לי שעוד יהיו הרבה משברים בדרך. אבל היום כשהם קורים הם נראים אחרת, ונמשכים הרבה פחות זמן.

התהליך פשוט שיפר את איכות החיים של כולנו.

ועל כך אני מודה לכם ולאייל במיוחד.

באהבה ענקית

נ'

(אמא של ש')

  • Facebook Social Icon

 Email: tumbokiri@gmail.com

 אמיר 052.333.3152  

חפציבה, חדרה