חמשיה חיבורים קצרים על טיפול בילדים מאת אמיר שרירא

1.    משמעות והתפתחות בטיפול

ההגשמה העצמית בתקופת הילדות מתגלמת בתהליך ההתפתחות והשינוי בו הילד מצוי. מבחינה זו ניתן לומר כי תהליך ההתפתחות הוא תהליך של הגשמה. כל הפוטנציאל הגלום ביצור האנושי החל מיום היוולדו מבקש להתגשם ולבוא לידי ביטוי. תהליך הגשמה זה נעשה דרך המפגש של הילד עם סביבתו. ההתנסות של הילד בתוך הסביבה קובעת האם ועד כמה התכונות פוטנציאליות הגלומות בחומר הגנטי של הילד יבואו לידי ביטוי (גנוטיפ –סביבה- פנוטיפ)בגיל הילדות המודעות העצמית עדיין אינה מפותחת. יכולותיו הקוגניטיביות של הילד אינן מאפשרות (מבט על) וניתוק מהחוויה הקונקרטית. מבחינה זו עצמיותו של הילד מעוגנת באופן ישיר עם חוויותיו החושיות והתנועתיות- הילד אינו מחפש להגשים את עצמו כאינדיבידואל אלא כילד- יצור אנושי בתהליך התפתחותו. המושג אינדיבידואל מתאים יותר למצבו הבוגר של האדם- לאחר תהליך ההתפתחות בילדות. כמובן שכל ילד הוא שונה וצרכיו שונים. אך הם שונים בצורה ולא במהות. בתהליך ההתפתחות מרבית הילדים נזקקים לתנאים דומים- יחס חם ומגע, הזנה, ביטחון, התנסות סנסו- מוטורית..... השוני הוא במינונים, בצורה אך לא במהות.בטיפול אנו ניגשים לילד מתוך ראיה של צרכיו ההתפתחותיים- ראשית, כיצור אנושי בתהליך התפתחות ושנית, כמקרה פרטי של ילד. ההבנה של הצרכים ההתפתחותיים נותנת מסגרת עבודה רחבה, ואילו ההבנה של צרכיו הייחודיים של הילד מדייקת ופורטת את הטיפול לניואנסים המתאימים לכל ילד כמקרה פרטי. אנו סבורים שכל ילד זקוק למורה- דמות לחיקוי ולמידה- אולם כל ילד זקוק לדמות מעט שונה- האחד זקוק לדמות חזקה, מעט נוקשה וסמכותית בעוד האחר זקוק לדמות רכה ועדינה יותר. כמטפל עליך להצליח ולזהות לאיזה דמות של מורה הילד המטופל זקוק ולנסות לספק לו את האיכויות שדמות זו מייצגת.

לדוגמה: ילדים חסרי גבולות – שלא קיבלו והפנימו גבולות וסמכות דרך הוריהם, נושאים בתוכם אכזבה "מהמבוגרים" ולצידה צפייה לפגוש בדמות סמכותית שתורה להם חוקים וגבולות. ילדים אלו זקוקים לדמות אשר עומדת בדברתה, דורשת משמעת ויחס של כבוד כלפי הזולת (כמובן לצד יחס חם ואוהב). לעומתם ילדים עם נטייה לריצוי זקוקים לדמות מורה פחות סמכותית ו"חזקה" על מנת להתפתח ולבוא במגע עם תחושותיהם האמיתיות. כאשר ילד מרצה פוגש בדמות נוקשה וסמכותית הוא פועל בדרך של ריצוי על מנת למצוא חן ולחוש בטוח, דפוס התנהגות זה מביאו פעמים רבות להתכחש לרצונותיו ותחושותיו האמתיים ולניתוק מגרעין העצמי שלו. על מנת לאפשר לו לחדש מגע עם "האני האמיתי" שלו על דמות המטפל להיות כזו שלא תפעיל את מנגנוני הריצוי שלו ובמקביל תעודדו לבוא במגע עם רגשותיו ולחוקרם.דמות המטפל מובילה את הילד, מתוך היכרות עם יכולותיו, אל עבר התנסויות המצויות "באזור ההתפתחות המקורב"(ויגוצקי)–'רמת ההתפתחות המקורבת היא טווח היכולות שבין ההתנהגות הנצפית של הילד לבין התפקוד הסמוי שלו, תפקוד שאינו נצפה באופן ישיר'.המטפל מסייע, תומך ומכווין את הילד על עבר יציאה "מאזורי הנוחות" שלו ובכך למעשה מסייע לילד להגשים את עצמו.

שאלות קיומיות בדבר משמעותם האוניברסלית של החיים והקיום בדרך כלל אינן מטרידות ילדים, שאלות אלו מתחילות להופיע בגיל ההתבגרות עם התפתחותה של החשיבה הפורמאלית, והתפתחות יכולת החשיבה המופשטת.אין זה אומר כי ילדים צעירים יותר אינם חשים- בריק קיומי-  בתחושת ניכור וחוסר משמעות, שעמום ואובדן עניין וחיות. בעידן הפוסט מודרני- טכנולוגי תופעה זו של דיכאון בשלבי הילדות המוקדמים נפוצה יותר מבעבר- מצד אחד ישנו תהליך של התפוררות עולם הערכים, המסורת והזיקה בין האדם לבין ההיסטוריה התרבותית שלו הולכת ונחלשת ובכך האדם מאבד מקור חשוב לתחושת משמעות ושייכות. מן הצד השני, הגירויים שאליהם נחשף הילד בעולם התעשייתי, דיגיטלי, וירטואלי, ואליהם הוא נשאב ללא כל יכולת שליטה- "זה פשוט לא כוחות" – מנתקים אותו מסביבתו והמציאות בה הוא חי.            משחקי המחשב מתוכננים כך שילכדו את הקשב של הילדים. הילד מתיישב מול המסך וצולל לתוך עולם וירטואלי מתגמל אשר מקבל אותו כמות שהוא ומספק לו חוויות שליטה והצלחה – חישבו כמה עולם זה מפתה עבור אותם ילדים המתקשים לתפקד בעולם המציאותי.הילד יושב שעות על המחשב- מפעיל גירוי עוצמתי מאוד על מערכות החישה הויזואלית והאודיטורית (ראייה שמיעה) אך זונח את יתר מערכות החישה בעיקר של מגע ותנועה. צמצום תפיסתו  של הילד לתוך עולם דו- ממדי אינה מאפשרת לו להגיע לכדי מימוש עצמי מלא. חיבור זה שבין הילד למחשב נוח גם לסביבה ובעיקר להורים אשר לכודים בתוך מרוץ החיים ורוצים "שקט תעשייתי" – מדליקים את המסך ומכבים את הילד- הפיתוי פשוט גדול מידי.ילדים היום גדלים בעולם בו אין להם מסגרות השתייכות מעצימות אשר הם גאים להשתייך אליהן כמו חמולה, שבט, כפר, עם, אפילו מושג המשפחה התערער ועבר שינויים רבים בעידן הפוסט מודרני, רבים מהם מבלים חלק ניכר מזמנם מול מסכי מחשב, מדוכאים בבתי ספר אשר מצמצמים את הווייתם ומנתקים אותם מתהליך ההתפתחות הטבעי, אלו מהם שפשוט לא יכולים לתפקד וללמוד מבלי לנוע ולחוש (ADHD) מקבלים יחס שלילי מהסביבה ומפתחים דימוי עצמי נמוך ולעיתים הרסני. אתם מקבלים אליכם לאימון יצור אנוש רך בשנים לעיתים רק בן 6-7 שנים אשר במבט ראשון נראה כאילו נשא על כתפיו עולם ומלואו, שפוף ומדוכדך, כועס ומיואש ועדיין רק ילד. אני שואל את עצמי בכאב גדול איך יתכן שילד כה קטן כבר מרגיש כל כך זקן, עייף ומדוכא.אנחנו מביטים בילד דרך נקודת המבט ההתפתחותית ומנסים לחשוב אילו משבצות ריקות יש למלא בחייו. המקום הראשוני והפשוט ביותר בו אנו מתחילים ובעוצמה רבה הוא ההתנסות הסנסו-מוטורית - נכנסים לחדר אימונים, שולפים חרבות ונותנים לילד מנה הגונה של גירוי סנסו-מוטורי במצב לחץ הישרדותי, ממש כמו זריקת אדרנלין -תתעורר. במרבית המקרים לילדים ישנם כוחות חיות וריפוי מאוד חזקים ודי בניצוץ קטן על מנת להעירם לחיים.לפני שהילד או ההורים מבינים מה ראו עיניהם הילד כבר מבקש עוד מזה. בנוסף, אנחנו מציעים לילד "השתייכות איכותית" - בוא ותהיה לוחם אור, חלק מבית הספר לוחמי אור, קח חולצה עם סמל ותראה את כולם סביבך, כל המדריכים מכירים את שמך ומדברים עליך ואתה חלק ממשפחה חדשה. מיד לאחר מכן אנחנו נציב מטרה –מבחני דרקון- זוהי מטרה משנית המנוסחת בשפת הילדים לעומת המטרות הראשוניות שמציבים ההורים והמטפל בקביעת התוכנית הטיפולית (מטרה ראשונית: שיפור הוויסות הרגשי, שיפור מיומנויות חברתיות) . יש לילד לאן לשאוף – דרקון ירוק זה מעמד, סטטוס, דרך בה הוא מצד אחד מודד את עצמו ומצד שני מקבל מעמד חברתי.עם חלק מהתלמידים אנחנו בונים מתקנים או מפתחים תרגילים שאחר כך ילמדו תלמידים אחרים- ממד התרומה לזולת חיוני למדי ביצירת תחושת המשמעות. חלק מהילדים עובדים קצת בשיפוץ ותיקון נשקים של הבית ספר, כל אחד מרים תרומה מסוימת לסביבתו ומתבקש אף לקחת אחריות בבית הוריו ולעזור למשפחתו.זוכרים את הילד שהגיע- שפוף ומושפל, זועם ומתריס, מיואש ומדוכא- וראו זה פלא מה נהיה ממנו עכשיו- 'תלמיד מכובד ובעל מעמד בתוך מסגרת רצינית ויוקרתית' , נכון, בתור התחלה זו אשליה, אך בבוא הזמן אשליה זו מגשימה את עצמה. אנו מתייחסים אל הילד כמו שאנו רוצים שהוא יהיה ומאמינים שהוא יכול להיות, בדרך כלל תוך זמן לא ארוך הוא מדביק את הפער.אינני פורס כאן פירוט מדוקדק של הטכניקות והניואנסים בהם העבודה נעשית אבל הבנת התהליך הגדול חשובה למדי.

לסיכום: כחלק מהטיפול עלינו לסייע לילד למצוא משמעות במעשיו ובחייו.     על-ידי יצירת שייכות, מעמד, תחושת הצלחה, ותרומה לזולת הילד מפתח תחושת משמעות. תחושת משמעות זו חיונית לילד בתהליך התפתחותו – היא ממלאת אותו ומעוררת בו מוטיבציה – תחושת המשמעות משולה לחומר יסוד בסיסי עליו הילד יכול לבנות את מבנה אישיותו האיתן ולחבר את כל חלקיו. לאחר מכן המשמעות יכולה להשתנות ולהתחלף פעמים רבות במהלך החיים לפי בחירותיו של האדם, אולם מבנה אישיותו נותר איתן.

 

 

 

 

2.    טיפול מכונן

אחד הדברים המייחדים טיפול בילדים הוא הפן ההתפתחותי- הילד מצוי בתקופת חיים בה תהליך ההתפתחות ניצב במרכז הווייתו. ניתן לומר כי האדם מוסיף ומתפתח לאורך כל חייו, מוסיף ומשתנה, ומה בין שינוי להתפתחות?אולם כידוע לכולנו חלקה של ההתפתחות הולך וקטן במרוצת חייו של האדם- ההתפתחות מפנה מקום לתפקוד בשל, שימור ובלייה.ילדים רבים המגיעים לטיפול מתמודדים מגיל אפס עם קשיים התפתחותיים, ההסתגלות לעולם ולסביבה קשה עבורם יותר מלאחרים ופעמים רבות הסביבה הקרובה לא יודעת לספק את הצרכים המיוחדים שילדים אלו מציבים. תהליך התפתחותם של ילדים אלו פעמים רבות חורק וצורם ומלווה בהרבה רגשות שליליים של תסכול, נחיתות, אכזבה, עצב, כעס, קנאה והשפלה.לא רק שהם מתקשים לתפקד בסביבה באופן יעיל הם גם נאלצים לשרוד בסביבה רגשית קשה. סיפור חייהם כבר החל להיכתב על ידי אין ספור התנסויות שליליות ופידבקים קשים מהסביבה. מדהים ומצמרר לראות עד כמה ילד קטן יכול לפתח דימוי שלילי על עצמו ועל יכולותיו. פן אחד של הטיפול המקובל הינו הפן הרגשי, המטפל יוצר קשר של אמון עם המטופל ומאפשר מרחב בטוח ומוגן המעודד ביטוי רגשי דרך מילים או פעילות, בדרך זו אנו מסייעים לילד לבטא את תחושותיו ולפתח מודעות עצמית ואינטליגנציה רגשית, תהליכים אלו הינם תהליכים מרפאים וחשובים שיש לבצעם בכל טיפול.

אולם אין די בתהליכים אלו על מנת לסייע לילד עם קשיי ההתפתחות.        "מגיע אלינו לטיפול ילד עם יכולות נמוכות ודימו עצמי נמוך, אפשרנו לו להביע את הכעס והתסכול על העולם ועל עצמו אבל הוא עדיין נשאר ילד עם יכולות נמוכות ודימוי עצמי נמוך!" כיצד אנו בונים לו אלטרנטיבה? כאן נכנס לתמונה הפן 'המכונן' של הטיפול אשר נועד לבנות את יכולותיו של הילד, לשפר כישוריו ולסייע לו לפתח דימוי עצמי חיובי ויכולת התמודדות טובה.למעשה בשיטת 'שתי חרבות' אנחנו מתחילים מהתהליך המכונן- ודרך אין ספור התנסויות חיוביות המדורגות על ידי המטפל, הילד מתמודד עם קשיו ואט אט מפתח תחושות חדשות בקשר לעצמו. ההתנסות בתחושות חיוביות בקשר לעצמי- הצלחה, עליונות, עוצמה, שליטה, גאווה, מעמד. תחושות אלו מערערות את דימויו הישן של הילד ומציבות את היסודות לבניה של דימוי חדש. במקביל אני מחבר את הילד לעולם של משמעות ושייכות אשר יוצר תפנית במהלך סיפור חייו. אותו ילד מתקשה, מסכן וממורמר, עתה הוא לוחם וחלק מחבורת "לוחמי האור", מבוגרים מתייחסים אליו בכובד ראש וברצינות, כולם יודעים את שמו ומתעניינים בו, הוא עובר מבחנים ומקבל חגורות המסמלות מעמד הוא בוחר את כלי הנשק איתם הוא מתאמן ואף יוצר כלים משלו פרי דמיונו ופיתוחו האישי.בתור התחלה יצרנו לו חממה מוגנת של אור ואהבה, בתוך החממה יצרנו את התנאים המדויקים העונים על צרכיו ההתפתחותיים- אישיותו המתחדשת יכולה להתחיל לנבוט לעלות וללבלב. בתוך התהליך הזה הילד מתחזק- הוא כבר נמצא במקום חזק יותר ועתה הוא מוכן לפגוש ולהכיר בצדדיו החלשים מתוך מקום של עוצמה ועמדה של התמודדות במקום חוסר אונים ורפיון. בדרך כלל הילדים נפתחים רגשית באופן טבעי וספונטני בשלבים אלו, וללא צורך במניפולציות רבות מצד המטפל, הילד משתף ברגשותיו ובקשיו אלא שעתה כבר יש לו משהו להיאחז בו- הצלחותיו המוכחות (בדרך כלל ההצלחות כבר ניכרות בשלב זה בעוד שדות פעילות מחוץ לטיפול- בית ספר, בית, חברה).בשלבים אלו תפקידו של המטפל לעזור לילד לחבר את העולם של הטיפול לעולם שבחוץ. לסייע לו להוציא את יכולותיו שטופחו בחממה הטיפולית ולהביאם לידי ביטוי בעולם "האמיתי". הדגש בתהליך הטיפול המכונן הוא על בניה של יכולותיו ואישיותו של הילד, אין הדבר מובן מאליו. מטפלים רבים, המתקשים להיכנס לעולמו של הילד דרך משחק אמיתי, מנסים לטפל בילד כמו שמטפלים במבוגר- הטכניקות אמנם שונות ומותאמות לילדים כביכול אבל המהות אינה מתאימה לילדים. בטיפול בילדים עם קשיי התפתחות סנסו- מוטורים התהליכים הרגשיים המקובלים הם משניים לתהליך הבנייה המכונן לעומת מקום הראשוני בטיפול במבוגרים.בתהליך הטיפול המכונן מתקיים פער בין תפיסתו של הילד לבין תפיסתו של המטפל- המטפל כאדם בוגר יוצר עבור הילד מרחב מובנה של משמעות והתנסות אשר בחלקו הוא אשליה המתקיימת בתוך החממה הטיפולית, בעוד המטפל מודע לאשליה ולמציאות ולמתח שביניהן עבור הילד מדובר במציאות ובחוויה אמיתית אליה הוא מתייחס ברצינות ובכובד ראש- עלינו המטפלים להישמר מפני הציניות כלפי החוויה של הילד שמה היא תהרוס את החממה לה הילד זקוק! ילדים רגישים לזיופים ולהעמדות פנים, גם באופן לא מודע, וחוסר אותנטיות מצד המטפל עשויה למנוע מהילד להתמסר לתהליך השינוי וההתפתחות בו הוא מצוי. קשה לזייף התלהבות ולכן מומלץ לכל מטפל לעסוק בתחום שמלהיב אותו באמת (בעלי-חיים, מוסיקה, אומנות, דרמה, לחימה). מטפלים רבים היו בעצמם ילדים שהתלהבותם דוכאה בילדות על-ידי ציניות, זלזול ויחס נוקשה מצד המבוגרים ועליהם להיזהר לא להעביר את אותו היחס כלפי התלהבותם של הילדים בהם הם מטפלים. הילד המטופל (בעיקר זה  שכבר עבר כמה טיפולים) יהיה רגיש מאוד ויחפש לזהות האם עומד מולו "עוד מבוגר שמורח אותו בהעמדת פנים ומניפולציה" או שיש פה מבוגר אמתי ללמוד ממנו – "כזה שעושה את מה שהוא עושה לא רק בשבילו ושאפשר להצטרף אליו לדרך" בקיצור: רצוי שהעניין של המטפל בכלי הטיפולי יחרוג מגבולות הטיפול.

לסיכום: בשיטת "שתי חרבות" מטרת העל של הטיפול היא חיזוק ובניית אישיותו המסתגלת של הילד . אנו עושים זאת על-ידי כך שאנו מעבירים את הילד "מסלול הכשרה אמתי של לוחם". אנחנו לא מטפלים המעמידים פנים שאנו מאמני לוחמים. אנו מאמני לוחמים שהם גם מטפלים. החוויה שהילד עובר היא אמיתית ונשענת על דרך עתיקה. האותנטיות של המטפל הלוחם חיונית להצלחת התהליך, על המטפל לבחון את עצמו בכל אמת מידה בה הוא בוחן את הילד, על המטפל להיות נכון לפגוש את הילד במקום ראשוני ופשוט של "יכולת מול יכולת", ללא שולחן וללא דיבורים גבוהים להסתתר מאחוריהם.

כמו שנהוג לומר בקרב הפסיכותרפיסטים  - אל לך למוסס את ההגנות של המטופל לפני שיש לך משהו אחר להציע לו במקום! 

3.    נוכחות במרחב המשחקי

בתהליך ההתפתחות ניתן לראות כיצד התינוק והפעוט נמצאים מרבית הזמן במצב תודעתי של משחק- ניסוי ותהייה על ידי הפעלת מניפולציות במרחב ללא מטרה מוגדרת בהכרח. לעומתם אנו המבוגרים מבלים את מרבית זמננו במצב תודעתי של תפקוד אנו פועלים בסביבה עם מטרה מוגדרת ונמדדת, ומתוך היכרות עם השתלשלות של סיבה ותוצאה. פעולותינו הן מכוונות מטרה מוגדרת. זהו פער מהותי בין מצבי תודעה; בעוד מצב המשחק ניזון מרגש, דחף, דמיון ויצירתיות מצב התפקוד ניזון מניסיון, ידע, הבנה, מחויבות.     ילדים לומדים לתפקד בהדרגה עם תהליך התפתחותם.תחילה הם משחקים באופן ספונטני ואגוצנטרי, מונעים אך ורק מהדחף שלהם עצמם בהמשך הם לומדים לתפקד בתוך המשחק- לומדים להישמע לחוקים במשחק ולשתף פעולה עם ילדים אחרים בתוך משחק חברתי.ורק בהדרגה הם מתחילים לפתח תפיסה תפקודית ולעשות דברים רק בגלל שיש לעשותם וללא גמול מידי של תחושת הנאה או התרגשות. ניתן לומר שלמשחק יש פן תפקודי חשוב שכן המשחק תפקידו להכשיר את תפקודיו של הילד. תפקודים כגון: יכולות מוטוריות, קוגניטיביות, חברתיות ורגשיות.

עמדה "חיצונית"המטפל "מחוץ" למרחב המשחקי- מנחה ומנהל את הטיפול מהצד, מפעיל את הילד ונמצא איתו בקשר מילולי וויזואלי לעיתים עם מגע ולעיתים ללא מגע. במצב זה המטופל מבצע משימה באופן עצמאי או עם עזרה. המטופל מבצע את המשימה  בדרכו הייחודית. בעוד המטפל תומך ומכוון, משקף ומנהל את המרחב המשחקי ממבט על. היחסים בין המטפל למטופל במקרה זה הם א- סימטריים, הם אינם נבחנים ונפגשים באותה רמה. בעוד הילד מתמודד עם אתגר מאיים המטפל מביט בו מעמדה בטוחה בצד.היתרונות בעמדה חיצונית:1. יכולת התבוננות נוחה למטפל- המטפל נמצא באזור הנוחות שלו- "מפעיל את המטופל" בעודו צופה ומכווין את המטופל. מרחב זה מאפשר למטפל לאבחן את המטופל בצורה שלווה ולשקף לו.2. המטפל פחות מעורב בטיפול ובכך מאפשר למטופל לבטא את עצמו באופן יותר אובייקטיבי,להשליך מעולמו ולבטא את דפוסיו .המטפל פחות סובייקט בתוך הטיפול.3. פחות מאמץ- לשבת בצד ולתת הוראות לעומת לנוע ולהתאמץ ביחד עם הילד. עוזר לשרוד יום טיפולים ארוך.4.הילד מיחס את הצלחתו במשימה ליכולותיו הוא ואינו מיחס את ההצלחה לוויתור מצד הזולת או להקלות.

עמדה פנימיתהמטפל משתתף פעיל בתוך המרחב המשחקי -משחק האימון- במצב זה המטפל מהווה את "בן הזוג למשחק" השווה של המטופל. שניהם פועלים בתוך אותה מערכת חוקים ויכולותיהם האישיות באות לידי ביטוי באופן ישיר.     שניהם נחשפים בזמן אמת! המטפל נדרש לתפקד בשני מישורים מקבילים בו זמנית. האחד, המישור המשחקי- להיות חלק מלא מהמשחק, דמות בתוך המשחק. המישור השני הוא המישור הטיפולי בו המטפל צריך להימצא. על המטפל לשמור על מבט-על ולנהל את התהליך הטיפולי און-ליין בזמן אמת, לווסת את רמת הגירוי וכיוון הגירוי כך שתיווצר סביבה מיטבית עבור התפתחותו של המטופל היחיד. כדמות פעילה בתוך המשחק המטפל נדרש להיות "אטרקטיבי" כזה שהילד באמת ירצה לשחק איתו. חוש הומור וחוש דרמתי לצד דמיון מפותח ויצירתיות מאפשרים למטפל להיות בן זוג אטרקטיבי- אולם בשיטת שתי חרבות ובהפעלת משחק האמון על המטפל להיות אדם בעל יכולות קואורדינציה, וויסות ומוטוריקה גבוהות, יכולות גבוהות אלו מאפשרות לו להיות פנוי מספיק לניהול על של הטיפול. ובנוסך יכולות מוטוריות גבוהות מאפשרות לו להפעיל את כל מצבי משחק האמון בשליטה מלאה ובכוונה תחילה.

 

היתרונות בעמדה הפנימית

1. הילד מעריך את המאמץ של המטפל- המטפל משתתף עם הילד, מזיע, מתנשף, זוחל ומתפלש, הוא אינו נישא מעליו ויחד הם "מקיזים מדמם". הילד מעריך את מאמציו של איש מבוגר זה ומשתכנע שהמטפל באמת חפץ לעזור לו ומחויב לו, הילד משיב בהדדיות והזדהות ונוטה לפתח מחויבות כלפי הטיפול (או המטפל). הילד חושב לעצמו: הנה מבוגר "שאינו תופס עליי תחת", חוויה זו מביאה את הילד לפיתוח אמונה חדשה במבוגרים כדמויות סמכות אשר יכולות להיטיב אותו. 2. המטפל יכול ליצור מצבים רבים בתוך משחק האמון- הדינמיקה המשותפת המשלבת מגע מאפשרת למטפל לראות את תפקודו של המטופל במצב לחץ הישרדותי מקרוב. 3. המטפל יכול לעורר מוטיבציה רבה אצל הילד. משחק האמון, כאשר נעשה באופן הנכון והמדויק, יוצר תחושת התעלות אצל המטופל אשר מפתחת בו מוטיבציה להמשך.

שיטת "שתי חרבות" משלבת בין שתי עמדות שונות אלו, החיצונית והפנימית. בעוד המטפל מבצע "תרגול יבש" (בעיטות, קפיצות, הטלת חנית, ירי בקשת) הוא נמצא בעמדה חצי חיצונית אמנם הוא נוכח ושותף במגע ובהנחיה אך הילד מבצע תרגיל מוגדר בהנחיית המטפל היושב בצד.בחלק השני של הטיפול- משחק האמון- המטפל נכנס לעמדה פנימית ומעורבות ישירה במרחב המשחקי עם הילד.המרחב המשחקי באימון לוחמי האור- מאפשר לילד להיכנס לעולם קסום אך מוחשי מאוד בו הוא יכול להתחיל ולשחק להתחיל ולהתנסות בחוויות חדשות בקשר לעצמי. הילד מניח בצד ולו לרגע קט את אמונותיו ומתחיל לשחק ולבחון אמונות חדשות ותפיסות חדשות. המטפל צריך לאפשר ולתמוך בתהליך משחק זה. לפרגן לילד על כיווני החקירה החדשים שלו ולהזין את הפנטזיה המאפשרת לילד להתנסות.הטיפול מאפשר לילד "לפתוח את הראש". על ידי הפעלת משחק האימון המטפל מוכיח לילד כי הוא טוב וגורם לו לחוש הצלחה והתעלות, על ידי הצצה ליכולותיו העתידיות של הילד. תחושות הצלחה אלו חדשות עבור הילד ומביאות אותו להטיל ספק ולערער על דימויו העצמי השלילי ותפיסותיו בקשר ליכולותיו. אט אט נבנית "דמות" חדשה,  תחילה הדמות מתקיימת בתוך המרחב המשחקי הנוצר בטיפול בתוך דמיונם של הילד והמטפל.מתוך דחף בריא לאחדות ושלמות של האישיות הילד ממזג אט אט את הדמות החדשה עם הדמות הקיימת וכך משתנים אישיותו ועולמו הרגשי.על מנת ששינוי עמוק זה יתרחש יש להגיע ולגעת ברבדיה העמוקים של הנפש. להצליח ולזהות את הבעיה או הקושי האישי והייחודי של הילד ולתת בהם ביטוי בתהליך הטיפולי.המרחב המשחקי מהווה את כור ההיתוך בו הנפש יכולה להשתנות.אויביו של המשחק הם תפישה עצמית נוקשה, חוסר גמישות, העדר חוש הומור והומור עצמי, חרדה ופחד משינוי, דיכאון.המרחב המשחקי מזמין אותנו להשתעשע ברעיונות ותפיסות, להחליף ביניהם, למדוד ולהרגיש- הוא מחייב דינמיות והעזה, חופש תנועה. לקחת בקלות. לעיתים יש לסלול את הדרך למשחק על ידי טיפוח התכונות המאפשרות ומקיימות אותו.

4.    התנסות ברגשות חיוביים

נייחד לנושא זה מספר מילים, שכן יש לחדד את התפיסה ונקודת המבט על חשיבותה של התנסות ברגשות חיוביים. לכאורה נשמע מובן מאליו, למעשה מרבית המטפלים רואים נושא זה כפשוט ומובן כל כך עד שהם אינם מייחסים לו את החשיבות הראויה ואינם טורחים ללמד עצמם כיצד לעבוד עם יצירה של התנסויות מסוג זה כאקט מובחן בטיפול.

הידע הבסיסי בנוירולוגיה מלמד אותנו כי כל רגש, מחשבה, התנהגות ופעולה שאנו מבצעים נשלטת ברמה כזו או אחרת על-ידי מערכת העצבים המרכזית (מוח הגולגולת). מאחורי כל פעולה שלנו, פנימית או חיצונית, עומדים אלפי ומאות אלפי ומיליוני תאי עצב (נוירונים) הקשורים זה אל זה באינספור סינפסות. למעשה, תהליך הלמידה מתבטא במוח, ברמה הכימית חשמלית, כחיזוק של קשרים עצביים מסוימים על-ידי שימוש חוזר בקשרים אלו . כאשר אנו חוזרים ומבצעים פעולה, דפוס מחשבה או תחושה מתרחשים תהליכים במוח המחזקים את ההולכה העצבית ברשתות העצביות האחראיות על אותן פעולות. תהליכים כגון מיאליניזציה (בניית שכבת מיאלין מבודדת על האקסונים), ריבוי קולטנים, היווצרות סינפסות חדשות ושינויים מבניים נוספים.

קחו לדוגמה ילדה סובל מקשיים התפתחותיים ומתנסה בחייו בעיקר ברגשות שליליים כגון נחיתות, תסכול, בושה, כעס, השפלה, קנאה, ייאוש והפסד.... ילד שכזה מיומן בתחושות שליליות ברמה העצבית. כשאני מקבל ילד כזה אני דבר ראשון מלמד אותו לשמוח על –ידי חשיפתו החוזרת ונשנית לרגשות חיוביים אותם אני מייצר דרך משחק האימון, הילד מתנסה בתחושת התעלות, שמחה, עצמה, שליטה, ניצחון, גאווה, תקווה,  נכליל ונכנה תחושות אלו במונחHIGH SPIRIT . ניתן לזהות תחושות אלו בקלות יחסית שכן בדרך כלל הן מלוות בצחוק וזעקות אושר קדמוניות.

בתחילתו של התהליך הטיפולי פעמים רבות עלינו ללמד ולאמן את הילד בתחושות חיוביות, לחזק את הרשתות העצביות העמדות בבסיס תחושות אלו על-ידי חוויה חזרת ונשנית של התחושות בעצמה משתנה. לא פלא שלאחר חודש של "משחק האימון" טוב ומושקע הילד מתחיל לחייך וחש הקלה, עדיין לא נגענו לעומק בקשיו התפקודיים אבל כבר הכנו אותו לחוש כמו שהוא ראוי לחוש, כמו שמגיע לכל אדם לחוש. והרי כהורים אנו מלמדים את ילדינו לחוש שמחה, אנו מצחיקים אותם, מחזקים ומעודדים אותם.

בוודאי תצביעו ובצדק על תופעת ההתרגלות – עוצמת החוויה של הילד צפויה לרדת מפעם לפעם עד אשר הוא כבר לא יתרגש כלל. ובשלב מסוים עשוי הילד למאוס מתחושת הצלחה זו. על כך אני משיב, חווית ההצלחה חייבת להיות אוטנטית – כלומר, לבוא לאחר מאמץ אמיתי מצד הילד. ברגע שחווית ההצלחה היא אוטנטית היא נוגעת ברבדיו העמוקים של הילד ולעולם אינה נשחקת. הילד זוכה להצלחה לאחר ששילם מחיר אמיתי וכבד של מאמץ אמתי אל מול אתגר מותאם. המאמץ שהילד משקיע צריך להיות כזה שיביאו לעימות אמתי עם נקודות התורפה שלו – קשיי קואורדינציה, חוסר סבלנות, אימפולסיביות, הצפה רגשית. רק לאחר שייפגש "באויבו האמיתי" (נקודת התורפה התפקודית שלו) ויגבר עליו הוא יזכה בתחושת הצלחה אוטנטית ומספקת.שימוש נכון ומדויק בהפעלת משחק האימון- מאפשר למטפל ליצור עבור הילד שפע התנסויות המהוות הזדמנות חוזרת ונשנית להתנסות ברגשות חיוביים, כגון; הצלחה, שליטה, שמחה, עליונות, מסוגלות, חמלה, התהליך הטיפולי מספק לילד קבלות בדבר יכולותיו החדשות, הילד אט אט מתחיל לראות עצמו באור אחר, חיובי יותר, הוא מודד "מלתחה חדשה" של רגשות כלפי העצמי.תחושתו העצמית המוצלחת של הילד מקבלת חיזוק ואישור מהמטפל ומהדמויות המשמעותיות בחייו.הצלחתו של הילד מתרחשת בתוך מסגרת רחבה יותר של הקשרים, הילד מעריך את עצמו כלוחם טוב, אני טוב בחרב ובסכין, אני קשת טוב, אני טוב בהדלקת אש והישרדות, הילד מפנים תכונות ודימויים אלו והעובדה שאין למושגים אלו משמעות בעולם החיצון של ימינו אינו מפריע לו כמעט אף פעם. בנוסף הילד המטופל מקבל אפשרות לזכות במעמד -חגורת הדרקון- אשר מאשרת כבל עם ועדה את הישגיו והצלחתו.

לסיכום:"כולם אוהבים להצליח" זהו דבר המשותף לכל בני האדם. הצלחה, בעיני החברה ובעיני עצמך, במילוי מטלות מתגמלת את האדם בתחושה טובה (הפרשת חומרים מתגלמים במוח), התחושה הטובה מעוררת מוטיבציה להתנסות חוזרת.אנשים נמשכים ונוטים להוסיף ולתרגל ולהתנסות בדברים שבהם חוו הצלחה בעבר.

 

 

 

5.    קצת על פנטסיות

כחלק מתהליך התפתחותו הילד חווה פנטסיות אומניפוטנטיות- פנטסיות של כל- יכולות, כוחות על, עוצמה. לפנטסיות אלו ישנו ערך התפתחותי גדול לעולמו הרגשי של האדם. לא סתם כולנו אוהבים גיבורי-על (סופרמן, ספידרמן..) הילד חי בעולם כאוטי ובלתי מובן ברובו, תלוי לגמרי בזולת וחסר אונים, מוצא נחמה בפנטסיות המעניקות תחושות עליונות, כוח ושליטה. הפנטסיה האומניפוטנטית מעניקה תחושה של ביטחון.מטופלים רבים עדיין זקוקים לאותן פנטסיות, הפנטסיות מלוות בתחושות של עוצמה, כוח, שליטה, עליונות, רגשות אלו מרווים את הנפש המתפתחת ומעוררים את המוטיבציה. בטיפול אנו "משתפים פעולה" עם עולם הפנטסיה של הילד מתוך הבנה של חשיבות הפנטסיה להתפתחות הנפש ולמשחק.לא פעם הפנטסיות מקבלות גוון מסוים אצל ילד מסוים- אחד מחפש נקם בעזרת כוחו הבלתי רגיל, אחר חש עצמו בלתי פגיע וחסין בזכות כוחותיו.ניתן ללמוד על חוויותיהם הפנימית של ילדים דרך התבוננות בפנטסיות שלהם.דוגמה נוספת לאופן בו פנטסיות משרתות את התפתחות הנפש אצל ילדים עם בעיות התפתחות גופניות הן המשאלות הכמוסות (אדלר)מתוך תחושת נחיתות אדם מסוים עשוי לפנטז מציאות המכילה את האלמנטים אשר חסרים לו, או שהוא זקוק להם.לדוגמה – ילד כבד משקל, היפוטוני עם ADD רוצה להיות לוחם נינג'ה.בדוגמה זו ניתן לראות איך הדימוי של לוחם הנינג'ה על כול תכונותיו (זריזות, חשאיות, מיומנות, דיוק, קטלניות, קלילות...). מהווה את סך התכונות החסרות לילד אשר בעזרתן הוא יכול להשיג תחושת שליטה ומיומנות, דיוק וחדות, זריזות ומהירות, ההפך הגמור מילד כבד משקל והיפוטוני.ניתן להשתמש בטיפול במשאלות הכמוסות על מנת לרתום את המוטיבציה של הילד לשינוי.לעיתים עצם הגשמת הפנטסיה במרכיביה החיצוניים (לבוש, כלי נשק, תנועה ואימון) כבר יוצרת תמורה ושינוי בגוף ובנפש של האדם. קחו את הילד ההיפוטוני, תלבישו אותו כמו נינג'ה - לבוש בחליפה שחורה וצמודה, תנו לו חרב, שוריקן וערכת חצי רעל וכבר הוא מתחיל לזוז בצורה אלגנטית יותר, מרגיש את עצמו כמו שיכול להיות.העבודה עם פנטסיות של ילדים מהווה חלק חשוב מהטיפול הנפשי בהם, עיקרון המציאות עדין "חלש" אצלם יכולת ההזדהות והמשחק הפנטסטי שלהם במלוא עוצמתה – שימוש נכון בפנטסיה יכול ליצור מרחב משחקי מושלם לשינוי והתפתחות. כמטפל עליך להיות מסוגל להתייחס במלוא הרצינות לפנטסיות של הילד ולצלול אל תוכן כשותף למשחק.