מרכז טיפולי לילדים, נוער ובוגרים בשיטת דרך הלוחם - שתי חרבות
יצירת קשר אישי בדרך הלוחם מאת אמיר שרירא
מאמר זה יעסוק בשלב הטיפול הראשוני בתהליך החניכה בדרך הלוחם, "שלב מינוס אחד", בו מתחיל להיווצר הקשר האישי עם המטופל, קשר המהווה את הבסיס לכל תהליך החניכה שבא בהמשכו. אנסה לגעת ביסודות המהותיים בתהליך ולקשרם זה בזה באופן המבטא את הרציונל הטיפולי של גישת דרך הלוחם.
וויניקוט טבע את המושג "מושקעות אימהית ראשונית", מושג זה מתאר את מצבה התודעתי של האם לאחר לידת התינוק. האם הטריה מפנה את כל משאביה המנטאליים והרגשיים כלפי תינוקה בכדי לקלוט את צרכיו הגופניים והנפשיים על מנת לספק לו את תנאי הסביבה המיטיבם לצמיחה והתפתחות גופנית ונפשית. זהו מצב עדין של פתיחות ורגישות כלפי יצור אחר במטרה לקלוט את צרכיו ולפעול במטרה להזין צרכים אלו.
בשלבים המוקדמים של הינקות התינוק לא יודע לדבר ולהסביר את צרכיו- הוא פשוט מתנהג. מגוון מחוותיו מצומצם למדי ומסתכם בבכי, הבעות פנים, השמעת קולות ותנועות גוף ספונטניות אותן האם קולטת ומפרשת.
האם קולטת את מחוותיו של התינוק וקוראת בהם ניואנסים שונים המעידים על מצבו הגופני והרגשי, היא משתמשת בידע שיש לה, ברגשות שעולים בה ובאינטואיציה שלה על מנת לפרש ולפעול בכיוון של הזנה.
זהו שלב של תקשורת פרה-ורבלית (קדם מילולית) המצריך תשומת לב ונוכחות אוהבת מצד המבוגר המטפל בתינוק.
הענות מיטיבה לצרכיו של התינוק בראשית חיו היא המאפשרת את התפתחותה של תחושת אמון בסיס (אריקסון) אצל התינוק.
תחושת אמון זו מלווה לאחר מכן את האדם בחייו ומשחקת תפקיד משמעותי ביכולתו ליצור קשרים חברתיים ולחוש שצרכיו יכולים לקבל מענה בתוך קשר עם אדם אחר. על כל אדם להכריע בשאלה האם הזולת בא לפגוע בו או לעזור לו. שאלה זו מתחדדת תמיד כשנוצר קונפליקט ביחסים ועמדתנו הבסיסית, אמון או חשדנות, עשויה להטות את הכף לכאן או לכאן.
העמדה התודעתית שלנו כמטפלים שואפת להידמות לאותה "מושקעות אימהית ראשונית". ראשית אנו שואפים להיות פנויים מבחינה רגשית ופיסית. אצלינו בלוחמי האור ישנו את "טקס מנוחת הצהריים" המפריד בין קודש לחול, בין חלקו הראשון של היום (חול)
סידורים, נסיעות ושלל עניינים לבין חלקו השני של היום (קודש) בו אנו פוגשים מטופלים. מניחים את הטלפון בצד יחד עם יתר בעיות החיים (עד כמה שניתן) ומתפנים לפגוש את המטופל שלנו בתודעה נקייה ופתוחה שמאפשרת לנו להבחין ברגשותינו, לפני ובמהלך הטיפול, ולהבחין במה שמביא איתו המטופל למפגש.
כמו תינוקות מטופלים רבים אינם יודעים לדבר את עולמם הפנימי, הם אומנם כבר בקיאים ברמה מסוימת בשימוש בשפה אך זו עוד מאופיינת בקונקרטיות וחסרה את ההקשרים הסימבולים המהווים את הגשר אל העולם הפנימי ומעניקים לה עומק רגשי.
שנית, לאחר שפיננו מקום בתודעתנו אנו יכולים להיות מוכוונים כלפי המטופל וכלפי ההתרחשות הטיפולית. אנו מפנים מבט ומטים אוזן קשבת, נוגעים ומרגישים והופכים עצמינו למעין סיסמוגרף, מכשיר חישה הרגיש לכל תנודה בקרקע הטיפולית.
בדרך ראשונית זו המטופל יכול לספר לנו הרבה על עצמו ועל מצבו, מה עבר באותו יום, האם הוא נרגש לקראת המפגש או אולי חרד? האם הוא כועס בעקבות ריב שהתגלע בינו לבין ההורה בדרך לאימון, האם המפגש איתנו מעורר בו מבוכה או אכזבה או אולי דווקא שמחה ומשובה. את כל אלו עשויים לחשוף בפנינו אופן הליכתו, זקיפות גבו, מבט עיניו וגון קולו. אם רק נביט ונאזין!
מצד אחד עלינו ללמוד לסמוך על עצמינו ועל יכולתנו לקלוט מה מרגיש האחר מהצד השני עלינו תמיד לנהוג בענווה ולנקוט בדרך של סקרנות כלפי עולמו הפנימי של הזולת.
לאחר שיש לנו תחושה לגבי רגשותיו של המטופל נוכל לפעול באופן שיזין אותו, אם הוא צמא אולי ירצה לשתות כוס מים, אם רעב אולי איזה לחם יבש מהמקרר או תפוח ירגיעו רעבונו. אם הוא עייף אולי ירצה רגע להישכב ולנוח ואם עצבני או מפוצץ אנרגיה אולי נתחיל באימון המאפשר פריקת אנרגיה.
פעמים רבות נוכחתי שכאשר אני פועל בכיוון של הזנה אז מתאפשרת תנועה פנימית. לדוגמה: בעבר כשהיה מגיע אלי מטופל עייף ומדוכא הייתי מפציר בו שיתגבר וימצא כוחות לעמוד על רגליו, לפעמים הוא הצליח ולפעמים המשבר רק החריף. כיום כאשר מגיע אלי מטופל עייף ונדכא אני מציע לו לשכב לנוח והולך להביא לו כריות, בדרך כלל כעבור כמה דקות מתחילה להתעורר בתוכו תנועה ספונטנית והוא מבקש שנעשה משהו..
זו סוגיה מורכבת ומאוד מושפעת ממצבו ואופיו של המטופל, לא ניתן לנסח כאן כלל אחד ברור. יש מטופלים שנכון יהיה לדרוש מהם גיוס כוחות ויש שנכון יהיה להניח להם לשקוע למצב רגרסיבי (נושא למאמר אחר).
לסיכום חלק זה:
הרובד הבסיסי והעמוק של מהות יצירת הקשר האישי בטיפול מושתתת על יכולתנו להיות פנויים ורגישים כלפי מטופלינו. לטפח בעצמינו מצב תודעתי של נוכחות אוהבת, להבחין במחוות גופם והתנהגותם הבלתי מילוליות ולפעול במטרה לפוגג במעט את חרדתם הקיומית.
חלק שני:
ארחיב מעט על המושג "מינוס אחד" (1-) כמושג המגלם את השלב הראשוני בטיפול, שלב יצירת הקשר האישי, אבחון הקשיים וגיוס המוטיבציה לטיפול ואנסה לתאר את תהליך יצירת הקשר בתהליך החניכה בדרך הלוחם.
על מנת להבין את שלב "מינוס אחד" עלינו לצאת מנקודת הנחה שישנו שלב "אפס". מהו אם כן שלב "אפס"?
לצורך הדיון אגדיר את שלב "אפס" כשלב בו אדם מתחיל לעזור לעצמו ולפעול על מנת לקדם את יכולותיו ומעמדו בעולם. מבחינה זו
"האפס" הוא מצב סובייקטיבי המורכב מהפרופיל הפיסיולוגי והפסיכולוגי של אדם מסוים.
לדוגמה: מגיע לטיפול ילד בן 9, היפוטוני, חסר קואורדינציה ומגושם, מעט משקל עודף, קשיי כתיבה וקריאה, דחוי חברתית ובעל דימוי עצמי נמוך ומעל הכל נמנע מכל פעילות.
לכאורה זהו מצב "אפס" ממנו אפשר להתחיל לעבוד ולקדם את הילד ולעלות ברמות של תפקוד והתפתחות, אולם ישנה בעיה אחת מרכזית, הוא נמנע ולא מוכן להתגייס לעבודה, אין לו מוטיבציה!
לשם כך המשגנו את מצב "מינוס אחד" אשר עיקר מטרתו יצירת קשר אישי, אבחון קשיים וגיוס מוטיבציה לשיפור עצמי.
עיקר מטרתנו בשלב "מינוס אחד" היא ליצור חוויה טובה של הצלחה והתעלות הנחווית בשני הקשרים. אחד ההקשר הגופני ושתים בהקשר של קשר אישי עם המטפל!
חשוב להבין ששלב מינוס אחד הינו שלב שמתקיים "במרחב הביניים" (בין דמיון למציאות), הילד מקבל "הצצה ליכולותיו העתידיות" מבלי שרכש יכולות אלו בפועל עדיין. מכאן שזהו שלב "אשלייתי" בו כוחות הדמיון פועלים. הגישה הרווחת בעולם המציאות אומרת "קודם תשקיע מאמץ ובעתיד אולי תרגיש תותח". זו היא גישה שמתאימה
לילדים בעלי כוחות אגו מפותחים. הגישה שלנו בשלב "מינוס אחד" אומרת "קודם תרגיש תותח ועכשיו בוא תעבוד בשביל זה". יש פה היפוך קדימויות. אם נשתמש באנלוגיה מפוקפקת נאמר שהמטופל הופך למכור של תחושת הצלחה והתעלות גם בזכות הורמון התגמול והמוטיבציה-דופמין המופרש במוחו עם תחושת השגת המטרה ועל כן הוא מוכן להשקיע מאמץ בשביל להמשיך ולקבל את סם (גם מבטם הגאה של אבא ואמא הינו סם אשר ילדים יעשו כמעט הכל בשבילו).
כעט אקשר בין מושג "המושקעות האימהית הראשונית" לבין מושג "מינוס אחד". האם מרגישה ומזינה את תינוקה לפני שתודעת העצמיות קיימת אצלו לפני שיש "אחד", ההזנה והדאגה המסורה שלה לצרכיו מאפשרת את גדילתו הבריאה של העצמי "האחד". באותו אופן שלב "מינוס אחד" מכוון להזין אתה נפשו של הילד לפני
שכוחות האגו שלו מצליחים להתגייס לצורך שיפור עצמי. אם נצליח בשלב זה לייצר לילד תחושת הצלחה והנאה אז כוחות האגו שלו יתעוררו והמוטיבציה תעלה.
אנחנו הרי יודעים שבני אדם מונעים בעיקר מרגש ולא מהיגיון. ילד עם קשיי תפקוד יסכים להתאמן בשביל להיות לוחם טוב אבל לא
בשביל להיות תלמיד טוב ולהצליח בחיים. מכאן חשיבותה של התפיסה הרומנטית שלנו, מאמני הלוחמים, עולם הלוחמים האגדות והפנטסיה, המעורר את רגשותיהם של ילדים ורגשותיהם מעוררים בהם מוטיבציה לאימון הדרוש להתפתחותם.
אנחנו מאמינים שלכל ילד יש צורך להרגיש טוב עם עצמו, יש צורך לחזק את תחושת הערך העצמי, יש צורך לחוות הצלחה! ולשם אנחנו מכוונים את ההזנה שלנו בשלב "מינוס אחד". מתן תחושת הצלחה!
במובן העמוק יותר – בשלב "מינוס אחד" בו אנחנו מעניקים לילד תחושת הצלחה, צחוק והתעלות וכלל לא מעמתים אותו באופן ישיר עם הצרות שלו אנו מעבירים לו מתחת לפני השטח את המסר "שאנחנו באמת מבינים אותו!" מבינים עד כמה הוא זקוק להרגיש הצלחה, כיף והנאה, עד כמה הוא עייף ממבוגרים שמטיפים לו "ומנסים לעזור לו". אנחנו אומרי לילד דבר ראשון פה יהיה לך כיף, אומנם תתאמץ בשביל זה אבל יהיה כיף ואתה תרגיש טוב!
חשוב לזכור שילד הוא ישות חלשה ופגיעה המתנהלת בתוך עולם של ענקים (מבוגרים) שמחליטים עליו בכל. אל מול תחושת נחיתות זו הילד מפתח פנטסיות אומניפוטנטיות שמעניקות לו אשליית כוח החיונית להישרדותו הנפשית.
בשלב מינוס אחד אנחנו מוכיחים לילד שאנחנו דומים לו (משחקיות, שטותניקיות, הומור, יצירתיות והנאה רגעית) ומכאן שאנו יכולים להבין אותו. יחד עם זאת אנו גם מבוגרים הבקיאים בדרכי העולם, הגוף והרגש כך שיש לו מה לקבל מאיתנו.
בדרך זו אנו משנים את סכמת החשיבה של הילד לגבי מהו "מבוגר", אצל ילדים רבים מבוגר הוא אדם הנתפס כישות מנוכרת ורחוקה שאין בינם לבינה ולא כלום. שלב מינוס אחד שמבוצע כהלכה משנה סכמה זו ומחליפה בתפיסה של "מורה דרך" – להלן מבוגר שדומה לי ומכאן שאני יכול להידמות אליו, מבוגר שמבין אותי ויכול לעזור לי. כך נוצר אמון הדרוש לשם ביצוע המלאכה.
חשוב לסייג כאן ולומר שתחושת ההנאה וההצלחה של "מינוס אחד" חייבת להינתן בתוך סטינג ברור עם גבולות ודרישה תפקודית מינימאלית. עלינו ליצור אצל הילד סכמת חשיבה של "הנאה ותחושת הצלחה במחיר של מאמץ התפתחותי" (לוחמי האור זה לא לונה פארק ואנחנו לא ליצנים!), זה החוזה הבסיסי ביננו לבין מטופלינו בתהליך החניכה. ניתן לומר ששני האלמנטים הבסיסיים ביותר הנחוצים להתפתחות בריאה ומיטיבה הינם אהבה וגבולות, ריקוד החיים של עונג ומציאות.
Comments