תחושת ערך עצמי בהקשר תפקוד חברתי מאת אמיר שרירא

 

סיפור מקרה של יובל:

רקע:

יובל הינו נער מקסים אשר הגיע לטיפול עקב חוסר ביטחון עצמי, תחושת ערך עצמי ירודה, חוסר וויסות התנהגותי. יובל נער עם דמיון עשיר, דברן בלתי נלאה אשר גדל בערס התרבות הניו אייג'ית הרווחת במקומותינו. הוא אהוב כמו שהוא מהיום שנולד וקיבל את כל חופש הבחירה שאדם יכול לקבל. יחד עם זאת, אני פגשתי נער אבוד לחלוטין, חסר כל יכולת תפקודית ממשית, חושב על עצמו דברים נוראים...אני טיפש, לא יוצלח, אבוד בעולם של רעיונות רוחניים מבוגרים ועוד כל מיני רעיונות הזויים שקצרה היריעה מלפרט. בקיצור כולו אוויר ללא אדמה כלל וכלל.

וויניטה:

נתתי ליובל חמש דקות להדליק אש, הוא החל במשימה במרץ רב. אני עומד לידו ומקריא זמנים כל חצי דקה, יוצר לחץ. יובל מארגן את המדורה שלב אחרי שלב כפי שלמד ותרגל פעמים רבות. גפרור ועוד גפרור והמדורה לא נדלקת, הלחץ גובר, עשר שניות אחרונות, הזדמנות אחרונה, הוא נושם ומדליק עוד גפרור והנה האש תפסה והמדורה נדלקת באחת. יובל מרים עיניו וזועק "תראו את האש שלי" מסוג הזעקות הראשוניות הנובעות ממעמקי הנפש (מי ששמע זעקה מעין זו יודע על מה אני מדבר).

לאחר מכן אנו מתרגלים קשירת חבל, עוד מיומנות מוטורית תפקודית שיובל רוכש. הפעם התרגול, כמו האש, במצב לחץ. תוך כדי קרב חרבות סוער הוא צריך לקשור אותי בידיים ולקשור את הקצה השני של החבל לעמוד (כידוע, שדים לא ניתן להרוג אבל ניתן לכבול ולרסן). גם הפעם יובל מצליח במאמץ רב לבצע את הנדרש. הוא מביט בידיו זורח מאושר. אין צורך במילים רבות של מבוגרים, ההצלחה מוכחת ובאה עם קבלות.

רציונל טיפולי:

אחת מעמודי הטווח של שיטת שתי חרבות היא הגישה הנוירו-התפתחותית תפקודית מבית מדרשו של רמי כץ, גישה הרואה את הערך בקידום תפקודם הסנסו-מוטורי של ילדים כחלק מרכזי ביצירת הווייתם בעולם. שיטת שתי חרבות מוסיפה על כך את בדיקתם של התפקודים במצב לחץ הישרדותי המאפשר יצירת שינוי רגשי ואישיותי מהיר ועוצמתי.

כולנו מכירים את אחד הנרטיבים החוזרים ומופיעים באגדות עמים בהן קהילה קטנה ושלווה מאוימת על ידי מפלצת אימתנית הדורשת קורבן אדם אחת לחודש על מנת לפייס את רוחה ולקנות שלווה. זוהי נקודת המוצא ומכאן הסיפור מתפתח לכמה כיוונים שונים. אבל ענייני פה הוא בנקודת פתיחה זו. חברי הקהילה נדרשים לבחור כל חודש מחדש באדם אותו יקריבו למפלצת. מכאן עולה השאלה נוראית, את מי נקריב, על מי ניתן לוותר? מה ערכם של האנשים באותה קהילה וכיצד הוא נמדד? אכן שאלה קשה.

להבנתי אגדות העמים מהוות מראה לנפש האדם ולחלקים הבלתי מודעים שבה. וכאן כוונתי להתמקד בתחושת הערך העצמי שכמעט תמיד נתונה בהקשר חברתי. מה הם כישורי? מה אני יודע לעשות? מה היא תרומתי לקהילה? מה הוא ערכי? בתור ילד שגדל בקיבוץ אני נושא בתוכי כחלק ממני שאלות אלו. ויחד עם היותן שאלות מכאיבות הן גם מהוות בסיס מוטיבציוני איתן. עלי להיות בעל ערך תפקודי ממשי לקהילה! ובהיותי כזה אני גם מעריך את עצמי (העצמי במראה). 

עדויות מצמררות לכך אנו מוצאים גם במלחמת העולם השנייה בתקופת השואה בה נערכה סלקציה על בסיס אתני ותפקודי. אם ידעת לנגן, לערוך חשבונות או אם גופך היה איתן דיו לכריית עפר וסלילת דרכים אז היו מותירים לך לשרוד ולא מקריבים אותך למפלצת. נגנו, נגנו, נגנו ותחיו. מזעזע ככל שיהיה נפשינו נושאת בתוכה זיכרונות קולקטיבים אלו ואף עתיקים מהם בהרבה.    

במאתיים השנה האחרונות ובעיקר בעשורים האחרונים חלו תמורות רדיקליות ברעיונות הפילוסופים המתווים את דרך החינוך ובנית קשרי הקהילה. רעיונות נהדרים כמו 'אהבה וקבלה ללא תנאי וחופש בחירה' תפסו את מקומם של הסמכותנות וההיררכיה הנוקשה ומתווים את דרכנו בהווה. יחד עם זאת, אנו יודעים וחשים כי נפשנו קורצה בעידנים אחרים ועודנה נושאת ארכיטיפים קדומים וזכר לימים עברו.

אנו טוענים שילדים מגבשים את תחושת הערך העצמי שלהם על סמך יכולת תפקודית ממשית העומדת בהקשר חברתי!. תענה זו מקבלת גם תוקף מן ההיבט ההישרדותי FFF. תגובתי במצב הישרדות (סיכויי להישאר בחיים) תיקבע גם על ידי מגוון יכולותיי הסנסו-מוטוריות. לרוץ מהר, לטפס על עץ, לשחות, להילחם, להתחבא....זה מכבר הוכח כי עבודה על שיפור שיווי המשקל יעילה בטיפול בחרדה – וכי מה יעלה בגורלו של קוף המאבד את שיווי משקלו? טרף לנמר.

לאורך 17 שנותיי כמטפל בילדים ונוער עבדתי עם מגוון רחב מאוד של משפחות, כאלו המאמינות בחינוך דיאלוגי וכאלו המאמינות בחינוך מבוסס סמכות והיררכיה, אהבה ללא תנאי, הישגיות ושלל רעיונות על מה צריך ואיך נכון. ניסיוני הקליני רב השנים למדני כי מערכת האמונות של ההורים אינה המרכיב היחיד או המרכזי בעיצוב תחושת הערך העצמי של הילד. אומנם תגובותיהם של ההורים מאוד חשובות אך עליהן להיות מותאמות לחוויה הפנימית של הילד וזו נקבעת פעמים רבות באופן ישיר בהתאם ליכולותיו התפקודיות! על הילד לקבל שבחים מהוריו על דבר מה ממשי שהצליח לעשותו תוך שימוש בשלל יכולות סנסו-מוטוריות, קוגניטיביות ורגשיות.

 

 

 

 

שימת הדגש על יכולות תפקודיות מסמלת את עקרון "העיסוק בחיים" שהוא ליבה של שיטת שתי חרבות. בשונה משיטות טיפול אחרות הנוטות "לעיסוק במוות", כלומר רגשות מכאיבים וחוויות טראומטיות, בשיטת שתי חרבות אנחנו קודם כול עוסקים "בחיים" ובהגדלתם. כלומר יכולותיו התפקודיות של המטופל, כישרונותיו, העצמת חוזקותיו, פיתוח משאבים, יצירת תחושת משמעות ושייכות. זו שאלה של 'רקע ודמות', כמובן שחשוב מאוד לגעת ולעבד רגשות מכאיבים וחוויות טראומטיות, אולם השאלה באיזה אופן? בשיטת שתי חרבות המפגש עם הכאב הוא חלק מדרך של עוצמה וחיים ולא מטרה עיקרית. בדרך זו ראשית אנו בונים למטופל תשתית של משאבים נפשיים ורק בשלב מתקדם יותר נוגעים במכאובים מתוך מקום של עוצמה וחיים.        

לסיכום מטפלים יקרים:

תאהבו את מטופליכם ללא תנאי וקבלו אותם בחמלה רכה אולם אל תהיו רכרוכיים! קדמו את תפקודם הממשי בעולם הפיסי. הראו להם למה הם מסוגלים. דרשו מהם למצות את עצמם ככל יכולתם. אין בפעולה זו יותר מאשר להחזירם למסלול התפתחותם הטבעי!