משחק האימון ההתפתחותי
תצפיות בבעלי חיים המשתייכים למחלקת היונקים מספרות לנו כי ישנו דפוס התנהגות חוזר שעיקרו משחק סנסו-מוטורי בין הגורים לבין עצמם ובין הגורים לבין הפרטים הבוגרים. אנו מכנים התנהגות זו בשם "משחק האימון". המילה משחק מבטאת את אופייה המהנה של הפעילות ואת ערכה הלימודי. אנו מבססים דברינו על ההנחה שמשחק הוא תהליך הלמידה הטבעי בו ציידה אותנו האבולוציה. התנהגות המשחק נשתמרה לאורך האבולוציה בשל ערכה הלימודי הישרדותי ולכן כשאנו משחקים אנו מתוגמלים בתחושת הנאה (בעת משחק מופרשים במוח הורמונים היוצרים תחושת הנאה) על מנת שנוסיף לשחק ונחזור שוב ושוב על פעילות זו. ילד בריא הוא ילד משחק, חוסר היכולת לשחק מעידה לעיתים קרובות על פתולוגיה רגשית או התפתחותית. וויניקוט כתב שבמקרים אלו מטרת הטיפול היא להשיב לילד את היכולת לשחק. היות המשחק מכשיר הלמידה הטבעי מעלה סימני שאלה רבים לגבי יעילותה של מערכת החינוך הבית ספרית כמו שהיא מתנהלת במאתיים השנה האחרונות, מערכת אשר התפתחה לאור תפיסות חינוכיות המפרידות בין משחק ללמידה, "יש זמן לשחק ויש זמן ללמוד", משפט זה מגלם בתוכו אבסורד גדול ועצוב. בדיוק עקב הפרדה זו בין משחק ולמידה מערכת החינוך הבית ספרית הייתה חייבת להיבנות על ערכים של סמכותיות וסמכותנות כמו בצבא. לאחר שניתקו את הילד ממקורות המוטיבציה הטבעיים שלו סמכותיות היא הדבר היחידי שיעיל – מוטיבציה מתוך פחד.
המילה אימון באה להדגיש את ערכו ההתפתחותי של המשחק ככלי לאימון כלל הכישורים המתפתחים אצל הילד. אימון שהוא בתחילתו התנסות סנסו-מוטורית אשר מתפתחת לאימון בהתנהגויות שונות ומוסיפה להתפתח לאימון ברגשות ומחשבות. למשחק האימון נודעת השפעה על כול המרכיבים היוצרים את חווית הקיום האנושית – וויסות חושי, מוטוריקה, רגשות ומחשבות.
משחק האימון, בשל היותו נטייה גנטית מולדת, מהווה ערוץ התערבות טיפולית יעיל ורב עוצמה. אחד הקשיים העיקרים הנציבים בפני מטפלים התפתחותיים הינו הקושי לעורר מוטיבציה במטופליהם. כיצד לשכנע ילד בעל עיקוב התפתחותי לבצע תרגילים אשר יטיבו עמו אך כרוכים בהתמודדות עם תסכול רב ותחושת נחיתות. יעילותו הרבה של שמשחק האימון טמונה ביכולתו לעורר מוטיבציה טבעית גדולה אצל ילדים, מוטיבציה הנובעת מההנאה שבמשחק אך גם מקריאה עמוקה לכוחות החיים המתפתחים בילד – "הילד מרגיש שהגיע למקום הנכון, מקום בו יוכל להתפתח".
